התחנה האחרונה

טל עטייה | י״ט בניסן ה’תשפ"ה | 24.07.2025

טור דעה

חבר התנועה טל עטייה (מעצב תעשייתי) היה לאחרונה בהצגה והוא לא רוצה שתחמיצו את הפעם הבאה שהיא עולה לאוויר. הצגה אקטואלית שעוסקת בנקודת הכאב הגדולה שלנו כישראלים אך מהזווית שנוח לנו להכחיש ולהתעלם.

שחקני ההצגה "התחנה האחרונה"

באולם מספר שתיים בצוותא תל אביב, הועלתה השבוע הצגתו של אסף שטרסלר (גילוי נאות – מכרים). זוהי הצגת הביכורים של אסף, והועלתה כבר בפעם השלישית. האולם הקטנטן מצופה שחור מכל כיוון, והמושבים מפוזרים בצורה נעימה המזכירה אולמות גדולים, ועם זאת מותאמים לגודל החלל.

על הבמה שני מלבני בטון גדולים. האחד במרכז, מונח על הרצפה; מאחוריו שלט המזכיר שלטי רכבת, בו נכתב כי התחנה היא "תחנת מעבר". המלבן השני ממוקם בשליש הראשון של הבמה (מכיוון הקהל), בצדה השמאלי. בקצה הימני של הבמה ישנה בליטה נוספת, גם היא דמוית בטון, ועליה כתוב "שירותים". כל אלו מרכיבים שפה עיצובית מרומזת אך נוקבת – המדברת בשפת מרחבים ציבוריים, מקומות המתנה, חוסר שייכות.

ההצגה נפתחת בסצנה מרגשת, ודממה נוצרת מאליה בקהל. משם, היא ממשיכה במסע שכל הרגשות כלולים בו. עצב, התרגשות, צחוק, אי-נעימות. העלילה מתקדמת בקצב מהיר ורציף, שלא מותיר רגע לפזר את המחשבות – ומשאיר את הצופה בכל זמן נתון בתוך החוויה המוצגת על הבמה.

השחקנים מצליחים לבטא את החוויה הצבאית על כל ניואנס קטן שבה. הם מספקים רגע של התבוננות חיצונית על חוויה שכל ישראלי מכיר, מקרוב ומרחוק. ובשנתיים האחרונות החוויה חדרה אל כל בית בישראל, ומסרבת לעזוב.

ההצגה משאירה את הצופה בתוך לב ההוויה הישראלית, אך גם מעניקה מקום חזק לביטוי הפרט. אי אפשר שלא לכאוב את כאבם של הממתינים בתחנה – זיו נעורים שיוותר מאחור, ללא מימוש. תחושת הפספוס הפרטית, שגם לה ביטויים כלליים בחברה הציונית. הפחד מהאובדן, בלב הפרטים ובלב הלאום.

עלייתה של ההצגה דווקא השנה, אחרי שאיבדנו כל כך הרבה גיבורים וגיבורות, מעוררת שאלה אישית אך גם כללית; על היררכיית השכול שנוצרה כאן בנסיבות הבלתי נסבלות שבהן עמנו שרוי.

לסיכום, המועד הבא של ההצגה הוא בשמונה עשר לאוגוסט למניינם, ואני מקווה שההצגה תעלה שוב – ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. היא מדברת לכל ישראלי וישראלית, בכל אתר ואתר. הנושא שהיא מעלה הוא חשוב, גם אם נוח להשתיקו, וחובה עלינו לתת לו מקום, לפחות בתוך עצמנו.

ספסל בטון, תחנת רכבת ופחית שימורים - עיצוב מינימליסטי אך מלא נוכחות