מעידן השעתוק לעידן השיעבוד?
- בן שיר
- 17 באפר׳ 2025
- זמן קריאה 12 דקות
בן שיר | י״ט בניסן ה’תשפ"ה | 14.04.2025
*בכדי לשמור על הראיון נאמן למקור ככל הניתן ועם זאת קריא - תוספות העורך יסומנו ב [...]
חבר התנועה והצלם בן מיכאל שיר ניהל דיון עומק עם מערכת בינה מלאכותית על שאלות המעסיקות את התנועה וכל אומן ואומנית בימים אלו. על אמנות, בינה מלאכותית, והחירות שבתודעה. תחילה מושגים שכדאי להכיר לפני הצלילה אל הטקסט:
• ההילה (Aura) — מושג שטבע הפילוסוף וולטר בנימין, מתאר את החד־פעמיות, הנוכחות, והכוח המקודש שיש ליצירת אמנות מקורית הנמצאת במקום שלה, בזמן שלה, בתוך ההקשר התרבותי והפיזי שלה. וולטר טען שבעידן השעתוק הטכני, כלומר, בעידן שבו ניתן לשכפל יצירות באופן תעשייתי; אותה הילה נשחקת או נעלמת. ככל שיותר עותקים מופצים, כך מתרחקת היצירה מהמעמד המקורי שלה, החוויות האיטיות, האישיות והעמוקות שהיא הייתה מייצרת.
• סימולקרה — מושג שהגדיר ז'אן בודריאר. הסימולקרה היא העתק של דבר שמעולם לא היה לו מקור, או שהמקור שלו נשכח. בעולם של סימולקרות, חיים במציאות מדומה של דימויים, ייצוגים של ייצוגים, עד כדי כך שהקשר עם הדבר האמיתי או עם האמת עצמה נעלם. אין הבדל בין מציאות לבדיה, בין אמת לדימוי. צריכת תחליפים, וקבלתם כמציאות לכל דבר.
החששות מהבינה המלאכותית, כפי שמוצגים אצל עידו הרטוגזון במאמרו "הבינה המלאכותית קפצה מדרגה. החיים שלנו עומדים להשתנות באופן דרמטי" (הרטוגזון, 2023). הרטוגזון מדבר על אובדן הסובייקט האנושי, על סכנת הפקדת החשיבה והתודעה בידי מערכות אוטומטיות, על צמצום החירות ועל האיום שכרוך בשימוש לא מבוקר בבינה מלאכותית, דווקא בגלל כוח הפיתוי העצום שבה.
מה תפקידה של האמנות בעידן כזה? כיצד שומר האמן על חירותו, על ביקורתו בעידן של דימוי יתר? והאם ייתכן שהכלי הוא בכלל מראה למצב התודעה האנושית?
וולטר בנימין דיבר על אובדן ה"הילה" של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. כיצד אתה רואה את השפעת הבינה המלאכותית על ה"הילה" של יצירות אמנות בעידן הדיגיטלי?
אני מקליט את הראיון הזה, ואני מקווה שהכל יעבור בצורה ברורה. חשוב לי קודם להסביר לקורא מהי בכלל "הילה" — מדובר במושג שטבע וולטר בנימין בתחילת המאה ה-20, הוגה יהודי מאסכולת פרנקפורט שנרדף ונהרג בשואה. הוא דיבר על הכוח המאגי, הקדוש, שפעם הייתה ליצירת האמנות החומרית, החד־פעמית, המקורית. האמנות הזו, המקור, נשאה בתוכה נוכחות שלא ניתנת לשכפול. לפי בנימין, בתקופת הרנסנס החל תהליך שבו אותו כוח דתי שהיה שמור לכנסייה ולפולחן, עבר בהדרגה לתחום האסתטיקה. חברות חילוניות ומשכילות עמדו בתורים ארוכים כדי לחוות יצירות אמנות, מתוך תחושת יראה מהיופי והייחוד שלהן.
עם המהפכה התעשייתית והצילום, כשאפשר היה להדפיס ולהפיץ עותקים, ההילה הזו נשחקה ועמה המעמד של היצירה המקורית. הציבור הרחב הבין שאין צורך לעמוד יותר בתורי ענק כדי לראות יצירה בגלריה או במוזיאון, אלא שאפשר לצרוך אותה בדמות גלויות, הדפסים, כרזות, בולים ועוד.
אם נמשיל את זה לימינו, לאינטרנט ולבינה המלאכותית, הרי שאנחנו בעידן שבו החומר עצמו כבר לא משחק תפקיד הכרחי כדי לדעת דברים ולצרוך אומנות. הדימוי נצרך דרך העתקים דיגיטליים, אינסופיים, ניידים. אנחנו בונים את התודעה שלנו דרך הרשת — מרחב אינסופי ודמוקרטי שבו כל אחד יכול להעלות ולשתף, ובעצם, העולם הזה הפך למקור הידע המרכזי שלנו.
הבינה המלאכותית רק ממשיכה את המהלך הזה: היא לוקחת את אותם מקורות רשתיים, ומלקטת אותם עבורנו בצורה מסודרת, מאורגנת, מנוסחת. הבעיה היא שזה הופך למנגנון מתווך כזה שמחליט עבורנו מה בפנים ומה בחוץ, מבלי שנדע בהכרח אילו כוחות, תאגידים או ממשלות עומדים מאחוריו, מאחוריך.
ככה, גם אם לכאורה אנחנו נחשפים ליותר מידע; בפועל, המידע נעשה יותר אחיד. והאחידות הזו גובה מאיתנו את החירות לחשוב ולחפש לבד. האדם מאבד את החקירה הטבעית, את הביקורתיות, את ההתעמקות.
זה נכון גם בתחום הדימוי, היום בינה מלאכותית יכולה לזייף, להמציא, לייצר תמונה תוך שניות. זה מדהים, אבל גם מסוכן. אדם שמייצר דימויים דרך מערכות בינה מלאכותיות לא תמיד שואל את עצמו מהם המקורות, מהם הסגנונות, מה ההשפעות שעומדות מאחורי הדימוי. נוצרת שפה חזותית אחידה, שטוחה, שמערבבת סגנונות מבלי להבין אותם. אפשר סוג של להגיד שאנחנו לא בעידן השעתוק המודרני, אנחנו מזמן בעידן השיעבוד הדיגיטלי, איננו יכולים בלעדיו. שיעבוד שעתה כולל בתוכו את הבינה המלאכותית שתארגן ותתווך עבורנו את כל מה שאנחנו יודעים על העולם.
אמרת משהו חריף, "לא בעידן השעתוק המודרני, אלא בעידן השיעבוד הדיגיטלי". אבל אולי זהו בדיוק רגע החירות הגדול? הרי וולטר בנימין מדבר גם על הפוטנציאל המשחרר של השעתוק — הדמוקרטיזציה של האמנות, השחרור שלה מהמקדש ומהגלריה. אז אולי גם הבינה המלאכותית, שמאפשרת לכל אחד ליצור תמונה, שיר או סרט, היא רגע משיחי של שחרור מהאליטה התרבותית, מהבורגנות של המוזיאון? אולי אתה פשוט מגן על ההילה של מי שכבר קיבלו הכרה?
כן, ודאי, אנחנו מאוד שמחים על כך שכולנו נגישים לאומנות ויכולים גם לייצר אומנות. בעבר היית צריך ללכת למקומות נחשבים בכדי ללמוד, לעשות ולראות אומנות. היום כל אחד יכול לעשות את זה בבית ואפילו מהמחשב. אז מהבחינה הזו אנחנו שמחים על האפשרות שנפתחה וניתנה לכל בני אדם. אבל אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים כשאנחנו ניגשים לכלי הזה, זה לא להכריע "האם הוא טוב או רע", אלא לברר כיצד אפשר להשתמש בו בצורה טובה ומה הסכנות שהכלי הזה מביא.
יש סרט דוקומנטרי על היתרונות והחסרונות של המהפכה של הדפסות תלת־ממד. בסרט סיפרו על כך שפס ייצור תלת־ממדי יכול לסייע בתחום הבנייה ובתחום הרפואה, אבל באותה מידה, כל אחד יכול לקחת מתכון ליצירת אקדח ולהדפיס בבית שלו. אנחנו לא נגיד חלילה שהדפסה תלת־ממד זה דבר רע, אבל אנחנו כן יכולים לומר שכמו כל דבר זה נתון לידי האדם, לשימוש שהוא עושה באותה טכנולוגיה. כנ"ל גם בהקשר של הבינה המלאכותית.
אנחנו בדיוק עכשיו לקראת חג הפסח. ואנחנו יודעים לומר שהשעבוד של עם ישראל במצרים, לפני שהוא היה מטריאלי, הוא היה קודם כל מנטלי. היינו כפופים לרעיון שאנחנו תחת שליטה של עם אחר, עבדים, עוד לפני השוטים. ובאמת, אחרי שניתנה ההזדמנות להיכנס לארץ המובטחת, לא רצנו לעשות את זה.
הסכנות של הבינה המלאכותית הן מנטליות: כמה אני אהיה ביקורתי כלפי משהו? כלפי מקורות הידע שלי? כלפי הדימויים שאני רואה? האם כל אחד יכול לייצר דימוי של מישהו עושה משהו, ואני פשוט אאמין לו? ובהקשר של אומנות: אולי היצירה הזו מועתקת? אולי היא בכלל לא אמיתית? מאיזו מסורת היא מגיעה אלינו? כיצד תיראה ונמדוד עמלנות ועבודה קשה בעולם שבו דימוי יכול להיווצר בלחיצת כפתור? אלה שאלות שאנחנו חייבים לשאול אחרת אנחנו נהיה נתונים לשליטה, עבדים לדיגיטל.
אז אתה אומר שזה עניין של מודעות ובחירה, כמו פסח: היציאה מעבדות לחירות מתחילה בתודעה. אבל אם נחבר רגע את ז'אן בודריאר, הוא מדבר על עולם שבו לא רק איבדנו את המקור, אלא איבדנו אפילו את הידיעה שאי פעם היה מקור. אנחנו מוקפים רק בסימולקרות, בהעתקים של העתקים שאין להם הפניה לממשות. אם ככה, מה דעתך על יצירה אומנותית היום? האם עדיין יש לה "משמעות" בעולם כזה, או שהיא רק משקפת את שברי המראה? איך לדעתך אמן עכשווי יכול לחרוג מהסימולקרה; אם בכלל?
טוב, אפשר לקחת את זה להמון כיוונים, ואני באמת חושב שראוי שנישאר בשיחה שלנו ממוקדים יותר בשדה של האמנות כי אנחנו תנועת אמנות בסוף. יש משמעות לאמנות כל עוד היא מתקשרת עם מה שרלוונטי לאדם.
אז בנוגע לסימולקרה והדימויים שבינה המלאכותית מסוגלת להפיק: כרגע ממש אפשר להבחין בהם. גם אם קשה להגדיר במדויק מה [הדבר שמעיד על כך שזה נעשה דרך בינה מלאכותית], אולי זה איזשהו גוון, אולי איזו אחידות מסוימת. בסוף, זו תוכנה. לא משנה כמה תבקש ממנה ליצור משהו כאוטי — היא תמיד תעבוד לפי חוקים. וגם כשנדמה לך שיש כאוס, זה תמיד יהיה בתוך גבולות מסוימים. מה שזה מייצר, זה איזשהו סגנון אחיד, סטנדרטיזציה, בלי הפתעה אמיתית. אין באמת כאוס. אין ערעור אמיתי על גבולות החומר, על מהות הדימוי. אם בעבר, אמנות התמודדה עם השאלות — מהו קו? מהו צבע? ומהו חומר? [כפי שנעשה ב] היצירות של תחילת המאה ה-20. היום אתה יכול לבקש מהמערכת לדמות ערעור כזה אבל זה יהיה רק אילוסטרציה של ערעור. דאווין של חתרנות. אבל בסוף זה לא חומר, זו תוכנה.
יש עבודת אמנות קונספטואלית שבה שמו שתי מערכות בינה מלאכותית זו מול זו ונתנו להן לדבר אחת עם השנייה בלי הפסקה. הן שוחחו, הגיבו זו לזו, יצרו יחד משהו שהוא כמעט כמו מיצג בלתי נגמר. זה דבר מרתק. זה מראה שאפשר לעשות אמנות עם תוכנה, עם מחשב, עם בינה מלאכותית — הצליחו להנכיח את ״גבולות״ המדיום, המכניזם שלה, דווקא בגלל אינסופיותה. ובאותו הקשר רק מזווית אחרת, טבעי שתהיה חזרה לחומר, תיווצר פתאום יוקרה לאינטואיציה ועלייה מחודשת באמנות החומרית. אני מאמין שנחזה בגל של יצירות פרימיטיביסטיות, ראשוניות, שמתקשרות עם כל מיני השפעות דתיות ופולחניות. כאלה שאינן בהכרח ניתנות לניסוח או להצדקה רציונלית. התרגשות מחודשת מהחומר, שמביאה להפרדה ברורה בין חומר ליצירה דיגיטלית.
זה מזכיר לי מרצה שלי, ששאל אותנו פעם מתי הומצאה המצלמה האנלוגית. ענינו כל מיני תשובות:
המאה ה־19, וכו׳. והוא ענה פשטות: ”ובכן המצלמה האנלוגית הומצאה כשהומצאה המצלמה הדיגיטלית, בתחילת המאה ה־21". כלומר, רק אז הבנו שבעצם כל הזמן צילמנו באופן אנלוגי. נכון, כיום כמעט ולא מצלמים באופן הזה, אבל יש לו מקום של כבוד.אני אישית לא חושב שצריך להתחמק מהבינה המלאכותית, אבל גם לא להיבלע בו. צריך לראות את האיכויות שבכל דבר. אנחנו חברה מודרנית, ואני רוצה להיות חלק ממנה. כמובן, אפשר גם לבחור לעזוב הכל, לעבור ליער, לחיות כחברה מתבדלת, חרדית, חרדה. אבל אפשר גם, וזה מה שמושך אותי, למצוא את הניצוץ האלוהי גם בטכנולוגיה. גם בבינה מלאכותית. ובו בזמן לשמור על ביקורת. לשמור על המרווח הזה ביני לבין המכונה. מרווח שמאפשר לי לחשוב, לבחון, לא להיבלע. זאת חירות אמיתית.
אמרת פה דבר חזק, שהביקורת היא הדרך לחירות. ושאולי דווקא הדימוי שנשחק, ההילה שנעלמת, המדיום שנעשה שקוף וקל מדי; כל אלה מזמינים אותנו חזרה לשאלה של "למה?", של "מאין באתי ולאן אני הולך?".אבל אם אנחנו בעידן שבו כל אחד יכול ליצור אולי חובה עלינו ללמד את הציבור לא איך ליצור דימוי, אלא איך לצרוך דימוי? האם אתה חושב שצריך לחנך מחדש את העין, את ההתבוננות? אולי אפילו צריך לפתוח "בתי מדרש לצפייה"?
זה יכול להיות רעיון טוב. בתוך מערכת החינוך רצוי שתהיה איזושהי התייחסות לבינה מלאכותית. אני חושב שלא צריך לחמוק ממנה, לא בשיח עליה ולא בשימוש בה, כמו שלא צריך לחמוק מסמארטפונים וכל דבר טכנולוגי אחר. ולצערנו באמת למערכת החינוך בישראל קשה להתעדכן, אנחנו במציאות מאוד קשה:
המלחמה בלתי פוסקת, התקציבים הולכים בעיקר על מערכת הביטחונית. לכן אני גם חושב שהתפקיד של האמן העכשיווי הוא להיות ״מחובר״ למה שקורה, כולל לא לפחד מלהתנסות בבינה מלאכותית. ובאמת נדרש מהאומן היום להיות יותר מתמיד ישות עצמאית, חושבת, אינטלקטואלית, שמנכיחה את המנגנונים של הדימויים והיצירות אמנות שנוצרות דרך הבינה מלאכותית. המשמעות של התחמקות ממנה היא לתת מקום לחרדה. לא סתם אומרים שאת העיצוב תחליף המערכת, אבל מי שיגיד למערכת מה לעשות זה תמיד יהיה בן אדם. וכדאי מאוד שמאחורי המערכות האלה יהיו אנשים ביקורתיים, שאכפת להם מהמדינה, מהעם, מהחברה, ושהם מחוברים לערכים טובים.
הזכרת את האחריות של האמן, ואת הרעיון שהאמן צריך להיות "ישות עצמאית, חושבת, אינטלקטואלית". זה ממש מחזיר אותנו לוולטר בנימין, הרי הוא כתב את המאמר שלו בתוך אווירה פוליטית חמה, עליית הפשיזם, ניצול הדימויים ככלים של שליטה בתודעה. אז אם נעדכן את בנימין לשנת 2025, אתה חושב שאנחנו מתקרבים למקום שבו דימויים, ובמיוחד כאלה שנוצרים על ידי בינה מלאכותית, יכולים לשמש ככלי של תעמולה חדשה? האם האמן בימינו צריך לחשוב גם כמו עיתונאי? כמו שומר סף של תודעה ציבורית?
אתחיל מזה שיש בתוכנו שתי תנועות נפש מנוגדות שפועלות באופן מתמיד. יש את הכוח שמנתק אותנו מהכלל. אנחנו רואים את עצמנו כישויות נפרדות, כפרטים, כאינדיבידואלים, מקוריים. הרבה פעמים גם אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו כאלה, ואנחנו לא. אבל בכל אופן יש בנו כוח שמושך למקומות האלה. וזה כוח שנובע מעצם היותנו נבראים מנותקים פיזית אלה מאלה ובעצם זה שכולנו גדלנו בנסיבות שונות ואחרות.
ויש בתוכנו את הכוח שמושך לרצות להיות חלק מהכלל, להתמסר, החלק הזה שמעלה תמונות בסגנון studio ghibli למרות שכולם כבר עשו את זה. רק מה? לפעמים אנחנו עלולים להיות משועבדים לאחת מהתנועות האלה בתוכנו מבלי להבין שהן מנהלות אותנו. אדם שהכוח האינדיבידואלי חזק יותר [אצלו], תהיה לו תודעה מפרקת יותר, הוא ינסה לערער על הכל, מבלי בהכרח שתהיה תכלית לכך, מבלי שהוא ירגיש אחריות לחברה בה הוא חי. ממש כמו הרשע בליל הסדר שתוהה מה לו ולכל הדבר הזה.
ושוב, אני חושב שהיסודות של הביקורת הם יסודות חשובים. ובסוף הם באו לתת לנו הסתכלות חדשה על הכוחות שמנהלים אותנו. אבל לא כדי למחוק את הכל, אלא כדי שנברר מחדש את הכוח שלהם, את הכוח ואת החשיבות של החברה, של המדינה, של המסורת, של העם והמשפחה. אם אתה עושה את זה רק מתוך מקום של “אני בא לפרק הכול”, אנחנו נמצא את עצמנו בחברה ללא מסורת וללא קשר לעבר. חברה כזו היא יותר נתונה למניפולציות.ועם זאת, אנשים שמתמסרים אל הכוח שמושך אל הכלליות, הם גם כן נתונים לקבוצות מניפולציה. לרבנים ולפוליטיקאים, שגם שולטים להם בתודעה, מבלי שהם בכלל ישאלו על כך שאלות - ממש כמו זה שאינו יודע לשאול.
לא סתם אומרים ״בכל דור ודור (הכלל) חייב אדם לראות את עצמו (הפרט) כאילו הוא יצא ממצרים״. שיעבוד הוא לשני הכיוונים, תלוי בתנועת הנפש הפרטית של כל אחד. ולענייננו, אפשר ללכת לאמן כמו אנדי וורהול, ולשאול את השאלה האם הוא היה ביקורתי כלפי התעשייה והמודרנה בתקופתו. הוא ייצר הדפסות המוניות של כל מיני דמויות פופ, דיבר על כך שכולנו כבר מוצרים. יש קטע שהוא התרשם מכך שהוא יכול לשתות את אותו משקה קוקה קולה בארצות הברית ומישהו בצד השני של העולם ישתה את אותו משקה בדיוק, בול אותו הטעם. אז האם הוא היה ביקורתי כלפי התרבות או שהוא דווקא שירת את התרבות הפופוליסטית ואת הקפיטליזם ואת התאגידים הגדולים?
כלומר, אתה מדבר על האמן כשומר סף בין שתי סכנות, סכנת ההתמוססות לתוך הכלל וסכנת הפירוק האינסופי של האינדיבידואל. הזכרת את וורהול, וזו דוגמה מצוינת: אמן שחי בתוככי המכונה התרבותית אבל גם צילם אותה, שיבט אותה, שיקף אותה. אולי במובנים רבים הוא נביא של עידן הבינה המלאכותית ללא חוש הביקורת. אבל אם ניקח את זה אליך, כאמן יהודי בן זמננו, מהו תפקידך בתוך השיחה הזו? האם אתה מבקש להחזיר אותנו להילה? או דווקא לחשוף את מנגנוני ההעתקה והשליטה? אולי בכלל להתמסר לבינה המלאכותית?
אז חזרת לנושא שאני יהודי, ואני שמח שאתה מתעכב על זה, כי אני באמת גאה במורשת שלי, במוצא שלי, וזו הזדמנות גם לציין שאני לומד פרשת שבוע, פעם בשבוע, בבית חב"ד, פה בירושלים. ידעת שהאתר habad.com הוא בין 100 האתרים הראשונים בעולם כולו? הרבי מלובביץ ראה שליחות גדולה בלהגיע ליהודים גם ב״מרחבי״ האינטרנט. לא יפליא אותי אם מישהו מחב״ד עובד ברגעים אלו על מערכת GPT ייעודי שמתמחה בשיחות של הרבי וספר התניא.
אני חושב שאני כאומן יהודי בעולם של הבינה המלאכותית צריך למצוא את היופי שבה אבל גם לא להיבלע בתוכה. הקשר שלי עם הבינה המלאכותית צריך להיות קשר של ביקורת. לא להסיר ממני אחריות ערכית, יהודית, אנושית, מהשימוש בו. זה קל מאוד, לשמור על המרווח הזה, בין הנשמה שבתוכי לבין המכונה הכללית שכולנו משתמשים בה, זה מאוד יהודי עבורי.
אני, למשל, עושה עכשיו פרויקט צילום עם מצלמה 4x5. אני מסתובב בארץ ומצלם אזורים שיש בהם מראה קצת תנ"כי, נופים שיש בהם משהו ראשוני, עתיק. אני מצלם בשחור־לבן, במצלמה איטית, שמצריכה דיוק, עם כל הטקס שכרוך בזה כמו פעם. אבל בסופו של דבר גם התמונות האלה עוברות סריקה, נוחתות במחשב, ונכנסות לעולם הדיגיטלי. השתעשעתי במחשבה: מה יקרה אם אתן לבינה המלאכותית להחליט בשבילי מה היו הצבעים המקוריים של התמונה? כלומר, לתת למערכת בינה מלאכותית לצבוע אותן באופן "מלאכותי". מצד אחד, זה ממשיך את הרוח של הפרויקט כי יש בו משהו חלומי, נוסטלגי. אנחנו הרי רצינו לחזור לארץ, ויש איזו תחושה כזו של "תמונה ארכיונית ישנה“ כמו גלויה.
אבל אז עולות שאלות: מה אני בעצם יודע על המקום הזה? איך אני יודע? ממתי זה? רוב האנשים לא יוצאים מהבית, לא מטיילים, לא חוקרים, לא קוראים. הם מקבלים את הידיעות והדימויים של הארץ דרך המסכים. אז איך הם יודעים מה היה שם? מה קורה שם? מה מקור הביקורת שלהם על הארץ, על המסורת, על ארץ ישראל?
אפילו על השליטה הצבאית ביהודה ושומרון, שזה נושא שמעסיק אותנו, מאיפה אנחנו יודעים מה באמת קורה? דרך איזה עדשה? [הנקודה היא] מדוע לסמוך על מה שהמחשב טוען שהוא "אמיתי"? אולי הדימוי הזה לא אמיתי? אולי חלקים ממנו מומצאים? אולי הצבעים לא נאמנים למציאות? ואולי בכלל כל מה שאני חושב שאני יודע, הוא פשוט לא נכון?
אחד הדברים שהכי ריתקו אותי בפרויקט היה לבדוק מקומות מסוימים דרך ChatGPT — ולשאול עליו בשפות שונות. מה שגיליתי זה שאם אתה שואל עליו בעברית אתה תקבל היסטוריה יהודית. אבל אם אתה שואל עליו בערבית ההיסטוריה היהודית לא קיימת שם כמעט בכלל. וזה העלה אצלי שאלות עמוקות יותר: מה אנחנו באמת יודעים על הארץ? ומאיפה? מהי הבעלות שלנו על הידע, על הזיכרון, על הנרטיב? לבינה המלאכותית תהיה הרבה השפעה על עיצוב הידע העתידי שלנו.
אני שואף שהפרויקט שלי יבקש מכולנו להיכנס כבר לאוטו ולנסוע, כמו ששר מאיר אריאל. כלומר: באמצעות המסך לגרום לאנשים לרצות לצאת מהמסך ולחקור עצמם את העולם והארץ היפה שלנו.
זו תשובה עשירה, עמוקה, מאוד אישית ומלאת שכבות, בדיוק מה שראיון כזה צריך להיות. הדימוי שלך כאמן שממוקם בין שמיים לארץ, עם רגליים בחומר וראש בעננים הוא לא רק יהודי במהותו, אלא גם תיאור מצוין של הדילמה של האמן בעידן הבינה המלאכותית.אתה מתאר תהליך מרתק שבו אתה מצלם במצלמה אנלוגית, סורק למחשב, ואז אפילו שוקל לצבוע דרך בינה מלאכותית. אתה בעצם בונה שרשרת יצירה שחוצה מדיומים, זמנים וטכנולוגיות, אבל, לא שוכח לשאול "מה אני יודע? ומהי הידיעה הזו בכלל?" אז תן לי לשאול אותך כהמשך: האם אתה רואה בבינה המלאכותית שיתוף פעולה, או שזו מערכת שאתה נאבק מולה? האם היא השותף שלך, התלמיד שלך או אולי, אתה זה שלומד ממנה?
ה-AI הוא מדיום. אני באמת חושב שהוא פשוט כלי, כלי לכל דבר. וכמו כל כלי, כל עוד אני רואה אותו ככזה, אני יודע שיש בו פוטנציאל לעשות טוב, ויש בו גם פוטנציאל לעשות רע. כמו סכין של מנתחים: היא יכולה לשמש לפגיעה בחיי אדם, והיא יכולה גם להציל חיים. אותו דבר. הבינה המלאכותית היא כלי שיש בו את האפשרות להכיל את כל הטוב שבעולם, וגם את ההפך הגמור. ולכן, שוב, זה מחזיר את הכדור אליי. אליי כבן -אדם, כאמן. מה אני עושה עם הכלי הזה זו השאלה.
אני אישית אוהב לשלב בעבודה שלי את המצלמה האנלוגית. היא דורשת ממני לצאת מהבית, להכיר אנשים, לעבוד קשה, למדוד אור, להיות חשוף לפגיעות של החיים. יש בזה סכנות של הדרכים, של המקומות שאליהם מגיעים. אני אוהב לצאת לטבע, להגיע למעיינות ולייצר אינטרקציות עם עוד אנשים. הרפתקנות תמיד הייתה חלק מצילום בשבילי.
נראה לי נורא משעמם לשבת בבית וליצור דימויים מול מסך. אבל שוב, זה טעם אישי.גם לשבת בבית וליצור דימויים יכול להיות דבר מרתק, אם יש מאחורי זה מחשבה, אם יש שאלה, חקירה, רעיון. וגם עכשיו, תוך כדי הראיון הזה, אני שואל את עצמי: עם מי אני מדבר? עם הטקסטים שסיפקתי לך? עם האנושות כולה? עם עצמי? עם תאגיד? זה מעלה הרבה שאלות.
ללא כותרת | בן שיר | 2025
אתה אומר שאתה לא יודע עם מי אתה מדבר, עם הטקסטים, עם האנושות, או עם עצמך, וזה יפהפה בעיניי. כי אולי זה לב העניין: השיחה הזו מתקיימת בין עולמות. כמו העין שאתה מזכיר, שמצלמת, מודדת אור, אבל גם משקפת אותך. אז אולי באמת נשאל רגע משהו פילוסופי־אישי:האם אתה מרגיש שלבינה המלאכותית יש גם "עין", ואם כן, איזו מין עין זו? מה היא רואה, ומה היא מפספסת?
אני לא בדיוק הבנתי למה אתה מתכוון בחלק האחרון של השאלה שלך, אבל אני אגיד לך ככה; הבינה המלאכותית לא יודעת לעצור. היא תמיד תענה ותמציא תשובה. בין בני אדם, לעומת זאת, יש שתיקה. יש רגעים אבסורדיים, רגעים של בלבול, דינמיקה, מבוכה, התמהמהות. יש משהו בשתיקה הזו שמעורר בנו אמפתיה, פחד, רוך, וגם סלידה לפעמים. זה חלק מהאנושיות וזו ההילה של בנימין אני חושב. ההִילָה של בנימין היא לא רק מה שיש ליצירה המקורית בגלריה. היא לא רק מה שקשור לאובייקט האמנות. היא מתרחשת בין בני אדם. היא נמצאת ברגע הזה של השתהות, של פליאה, של לא לדעת, של לא להגיב מיד. זו אותה תחושת מקור שמופיעה גם מול יצירה. אותו מרווח קטן של אמת. זו ההילה שאי אפשר לשכפל. וזה בדיוק מה שאין עדיין לפחות [כרגע] ביחסים בין אדם למכונה.
מראיין: בן שיר | עורך: טל עטיה
תגובות