מקדשי המעט של הסן
ד"ר מיכאל הימאוף, אונ' פולדה | כ'ז בניסן ה’תשפ"ו | 14.04.2026
מאמר זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל הימאוף מאוניברסיטת פולדה (הסן, גרמניה) עבור ביטאון תנועת הצבי.
הערת עורך: את ד"ר הימאוף פגשתי לראשונה באוגוסט 2023 בפולדה כשהייתי בחילופי סטודנטים. מחקריו עוסקים ביהדות פולדה וסביבתה ובזכות המחקרים והטקסטים מורשתם של יהודי האזור לא נעלמה. ד"ר הימאוף הוא דוגמה לגרמניה אחרת, שלא רק מצטערת על שנעשה לעם היהודי אלא דואגת לשמר את זיכרון היהודים וזכרון המעשים שנעשו להם. נזכור ונוקיר את גודלה, פארה ועושרה של קהילת יהודי פולדה רבתי. נזכה לכונן בארצנו עם חופשי מחובר לאדמתו ולמורשתו מן הגלויות ומן האדמה.
היסטוריציזם מורי - סימן ההיכר של בתי הכנסת בהסן, ערב השואה - במאמר זה יוצגו מספר בתי כנסת, של קהילות וערים שונות בגרמניה, באזור העיר פוּלְדַה Fulda הנמצאת במדינת הֶסֶן, גרמניה. דרך סגנון עיצובם נוכל אולי ללמוד על מצבם החומרי והרוחני של יהודי גרמניה ויחסם לארץ ישראל, במאה העשרים.
הסגנון המוּרי באדריכלות בתי הכנסת
האמנציפציה ההדרגתית של היהודים בגרמניה במהלך המאה ה־19, שמטרתה שוויון חברתי, משפטי, פוליטי, כלכלי ותרבותי, הובילה את הקהילה היהודית לנכוח באופן בולט יותר במרחב כחלק מהחברה הגרמנית. סמן חזותי משמעותי לכך, היה עיצוב ותכנון בתי כנסת. באזור פולדה, מספר קהילות יהודיות בחרו באדריכלות בתי כנסת בסגנון המורי והביזנטי.
הסגנון המוּרי הוא סגנון אדריכלי מוסלמי בעיקרו, הנובע מארצות המע'רב (צפון אפריקה) וכן אנדלוסיה (ספרד המוסלמית). הוא מאופיין בקשתות מעוגלות ומחודדות, ציורי שבכה (ערבסקות), כיפות וצבעוניות עזה. הסגנון הביזנטי הוא אדריכלות האימפריה הביזנטית, המשכה של האימפריה הרומאית המזרחית, ובירתה קונסטנטינופול (כיום איסטנבול).
הסגנון המורי נבחר לעתים קרובות כדי להשיג מראה חיצוני מרשים, וליצור קישור להיסטוריה ולתרבות היהודית. הסגנון שאב סמליות וצורניות מהמורים, ורצה לקשור עצמו אל הסובלנות שאפיינה את תור הזהב בספרד, והסגנון הביזנטי קשר עצמו אל המזרח התיכון וארצות המוצא של העם היהודי.
מרכיבים עיצוביים אלה אפיינו את בתי הכנסת בפולדה, טַאן (Tann), בּּוּרְגְהַאוּן (Burghaun), גֶרְסְפֶלְד (Gersfeld) וווּסְטֶנְזַקְסַן (Wüstensachsen), וביטאו זהות יהודית שהחלה להפגין ביטחון עצמי. ההסכמה הרחבה על תוכניות בנייה ועיצוב בסגנונות אלו, סייעה בגיבוש זהות תחת חברה נוצרית שולטת, שנטייתה כלפי היהודים נע בין דחייה סמויה לעוינות גלויה.
התקנות שהיו בתוקף בתחילת המאה, ולפיהן בתי תפילה ובתי כנסת יהודיים צריכים להיות מוצנעים ולא לבלוט בשורות הבתים או בחצרות הפנימיות, הוקלו במהלך אותה המאה עד לביטולן המלא. נהפוך הוא, הרשויות הממשלתיות הן אלו שדחקו בקהילות היהודיות, במיוחד באזורים הכפריים, להקים בתי כנסת חדשים ועדכניים במקום המבנים שהתיישנו והפכו רעועים עם השנים. במקומות מסוימים נפגעו בתי הכנסת בשריפות עזות שפקדו את הערים, ונבנו מחדש בסגנון המורי או הביזנטי.
בית הכנסת בפולדה
נתחיל בבית הכנסת של העיר פולדה, שכן זו העיר המרכזית במרחב הנדון במאמר זה. הקהילה היהודית בעיר מונה סביב 600 יהודים כיום. בית הכנסת בפולדה ומיקומו תועדו לראשונה במסמך משנת 1423. מיקום זה אושרר מספר פעמים במסמכי חכירה ומסמכים נוספים, כנמצא בין הסמטאות "Hinter der Treppe" (מאחורי המדרגות) ו-"Delinquentengasse" (סמטת העבריינים, כיום "Am Stockhaus").
תוכנית בית הכנסת בפולדה עוד לפני 1796 מלמדת כי "בית הכנסת" כלל מכלול שלם של מבנים וחצרות, ולא רק היכל תפילה יחיד. במרכז המתחם עמדו עזרת הגברים (Männerschul) ועזרת הנשים (Weiberschul), בית כנסת משני, ששימש יותר כבית מדרש, או מרכז הוראה דתית ולדיונים של הקהילה. בנוסף גם בית הרב, מקווה, חצר בית הכנסת, ומבנים וחללים נוספים לשלל שימושי הקהילה.
המתחם המחיש את מגוון התפקידים של בית כנסת: זה היה מקום תפילה ופולחן בשבתות, וכן בחגים, מועדים וראשי חודשים. זה היה מקום מפגש לקהילה היהודית ולמוסדותיה, מקום לחגיגות בר מצווה וחתונות, ומקום ללימוד תורה לילדים.
גידול הקהילה (ב1797 מנתה הקהילה 40 משקי בית ובהם 217 נפשות) לצד מצבו הירוד של המתחם, הניעו את הקהילה לשפץ ולהרחיב אותו. שיפוץ המבנה נעשה בהתבסס על תוכנית המתאר של בית הכנסת הקודם. התוכניות הציגו מבנה מרשים בסגנון פאכוורקהאוז (בתי עץ גרמניים מסורתיים) דו-קומתי, עם שרטוט מפורט וציון ייעודם של חלקי המבנה.
פולדה (שנות בנייה: 1856, 1899, 1926/27)
בפולדה עמדו בתי הכנסת במשך מאות שנים באותו המיקום, בלב הרובע היהודי. במסמכי חכירה ומסמכים נוספים אומת מיקום בית הכנסת בין הסמטאות "Hinter der Treppe" ו-"Delinquentengasse". בין 1801 ל1854, גדל מספר חברי הקהילה מ־217 ל־291 נפשות, וב1855 החליטו חברי הקהילה על בניית בית כנסת חדש בסגנון המורי. למרבה הצער, התוכניות המקוריות מהשנים 1856–1859, לא שרדו - אך תוכניות מאוחרות יותר משנת 1899, שהתבססו על התוכניות האבודות, מספקות רושם מפורט על העיצוב והאדריכלות של בית הכנסת.
התוכניות מראות כי עזרת הגברים, החלל המרכזי, הייתה מרווחת. מבנה בעל שלוש סטראות עם עמודים, קשתות עגולות וחלונות קשת גבוהים הפונים דרומה ומזרחה. גרם מדרגות הוביל לקומה העליונה, ליציע ששימש לעזרת הנשים. השטח השימושי עמד על 190 מ"ר והכיל 335 מקומות ישיבה. תוכניות ההרחבה של בית הכנסת הוקפאו זמנית עקב עומס ביצועי על הקהילה בעיר, שעסקה באותה עת גם בבניית מרכז קהילתי ליד בית הכנסת (ברחוב Judengasse) ובית ספר יסודי (ברחוב Von-Schildeck-Straße), ולאחר מכן נדחו עוד יותר עקב מלחמת העולם הראשונה.
בתקופת רפובליקת ויימאר, בשנת 1926, חודשה היוזמה להרחבת בית הכנסת. תמונות מתקופה זו מראות עד כמה השפיע הסגנון המורי על עיצוב בית הכנסת בפולדה. בחזית בית הכנסת בלטו מספר מרכיבים בסגנון. החזית התאפיינה בשתי שורות של חלונות תאומים גבוהים, מסודרים זה מעל זה ומעוגלים בחלקם העליון. שורת החלונות העליונה הסתיימה בקשתות מחודדות ומעוקלות. צירי החלונות הופרדו על ידי רצועות אנכיות בולטות, רחבות ובהירות, מטיח או אבן, שהעניקו לחזית מראה קליל. רכיבים נוספים מלבנים וחלונות המשיכו גם בחזיתות האחרות הפונות מזרחה, צפונה ומערבה. עיצוב החזיתות והחלונות, עם קשתות פרסה וקשתות מחודדות ומעוקלות, התבסס על מוטיבים מזרחיים והעניק למבנה אופי מובהק של העיצוב המורי. מעל הגמלון המערבי, כמקובל בבתי כנסת, הוצבו לוחות הברית.
לאחר ההרחבה של שנת 1927, הכניסה לביה"כ הייתה מסמטת "An der Treppe" (שכונתה גם "Judenberg" - הר היהודים) דרך מבואה חיצונית עם גרמי מדרגות לקומות העליונות. אזור הכניסה היה שטוף אור. חדר המדרגות שמעליו נתמך והוצב על עמודי שיש חזקים שניצבו על בסיסים קובייתיים.
הקשתות היו מן המוטיבים המרכזיים במבנה, והמשיכו גם אל עזרת הנשים, מה שהעיד על השפעות רומנסקיות. הקשתות עוטרו בדוגמאות צבעוניות - ערבסקות. על קיר המזרח (Misrachwand), הפונה לכיוון ירושלים, ניצב ארון הקודש שחופה בעיטורים משובצים יקרי ערך. הארון הוקף עמודים גבוהים מלאי הוד ונשגבות, אשר בדומה לכתרי תורה הסתיימו בחלקם העליון בכיפה מחודדת. העמודים התנשאו עד לעזרת הנשים ויצרו חיבור מבני בין שני המפלסים של בית הכנסת.
פנים בית הכנסת בפולדה פנים בית הכנסת בפולדה פנים בית הכנסת בפולדה
גומחת ארון הקודש הייתה ממוסגרת בעיטורי ערבסקות. מעליה, לכיוון מזרח, חתם חלון עגול בולט ("חלון המזרח") את גומחת בית הכנסת מלמעלה. התצור החזותי הכולל של אולם התפילה התכנס כולו אל ארון הקודש. כשהעמדת האלמנטים השונים יצאו מיקוד אל ארון הקודש.
במרכז האולם הראשי עמדה הבימה המוגבהת. הבימה, מוקפת מעקה עץ עם קשתות מחוררות. בצד הצפוני של בית הכנסת, משמאל, נקבע לוח זיכרון עם שמותיהם של החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. במערב היה יציע למקהלה אשר יצר קישור אדריכלי לעזרת הנשים. עזרת הנשים, הקיפה את האולם משלושה עברים וסגרה את חלל בית הכנסת מלמעלה. יציע העץ נתמך בעמודים בעלי כותרות מעוטרות שניצבו על מקשתות (ארקדות). המעקה הוטבע בתשקיעי ריבועים (coffers), ומעליו הותקנה שבכה מעץ. שורת חלונות בעזרת הנשים סיפקה אור יום טבעי שחדר עד עזרת הגברים.
בניין בית הכנסת החדש העיד על הביטחון העצמי המובהק של הקהילה, ורצון עז לעצב את הנוף העירוני. אף על פי כן, בנובמבר 1938 נפל בית הכנסת קורבן לפוגרום ולהשמדה הנאצית. בליל הבדולח, 1938, בית הכנסת חולל והועלה באש על ידי נאצים מקומיים.
במקום שבו עמד בעבר בית הכנסת, הוצבה רצועת זיכרון הנושאת את שמותיהם של כל היהודים שגורשו מאזור פולדה למחנות ההשמדה בשנים 1941- 1942. לוחות זיכרון במרכז הקהילתי היהודי לשעבר ובבית הקברות היהודי מזכירים את גורלם של יהודי פולדה בתקופת הרייך השלישי. עיצובו מחדש של בית הקברות נועד להשיב למקום את הכבוד הראוי לו, וכך נעשה גם באתר שבו עמד בית הכנסת.
גרספלד (שנת בנייה: 1886)
בתי הכנסת של גרספלד נבנו פעמיים עקב שריפות בעיר (1814, וב־1886) באותו המיקום ברחוב Judengasse - סמטת היהודים (כיום Hochstraße). מבנה בית הכנסת עמד כשצדו הארוך פונה ישירות לרחוב העולה מזרחה. מאחוריו ניצבו בית הספר היהודי וככל הנראה גם מקווה.
אזכור ראשון להתיישבות יהודית בגרספלד מופיע בשנת 1654. היה זה סוחר הבדים הירשליין, ברשימת תשלומי "זהב הכתר" (מטבע תשלום לקיסר, שכל זכר יהודי חויב לשלם. בדרך זו נעשתה רשימה של כל היהודים הזכרים בכל נקודת התיישבות בה היו יהודים). משנת 1730 מופיעים ארבעה משקי בית יהודיים עם תשעה בני משפחה, שהתפרנסו מסחר בבקר, מסחר כללי ואף מניות. במקום שהוזכר לעיל עמד בית כנסת עוד בשנת 1760, אך הוא נשרף כליל בשריפה שפרצה בעיר בשנת 1814. כבר ב־1815 הוקם ונחנך מבנה חדש שכלל בית כנסת ובית ספר בעלות של 2,000 זהובים. למרבה הצער, לא שרדו שרטוטים או סקיצות מתקופה זו, אך שנת הבנייה 1815 חרוטה על משקופי הדלתות של מספר בתים ברחוב. שריפה נוספת במאי 1886 החריבה שוב את הרובע, שכונה "Müllrain", יחד עם בית הכנסת ובית הספר.
תכנון המבנה החדש החל מיד, ובשנת 1887 הוא כבר נחנך. בית הכנסת נבנה על ידי בנאים איטלקים בסגנון מזרחי. אולם התפילה הכיל 124 מקומות: 84 לגברים ו-40 בעזרת הנשים. לא נמצאו שרטוטים של מבנה זה, אך בגלויה המציגה מראה כללי של גרספלד ממזרח, ניתן להבחין בגמלון עם חלון המזרח העגול. שנת הבנייה, 1888, מונצחת על משקוף כניסה של אחד הבתים.
מבית הכנסת בגרספלד שרדו רק שתי תמונות היסטוריות בשחור־לבן, המתעדות את הבניין ביום שלאחר ליל הבדולח. החלונות המנופצים ממחישים את הוונדליזם האנטישמי ואת הרס בתי הכנסת כחלק מהשמדת היהודים. התמונות מלמדות על סגנונו של בית הכנסת - קשתות עגולות, גמלוני החלונות המעוגלים בצורת בצל וכן החלונות העגולים הגדולים; כולם שואבים סמליות מהאדריכלות הביזנטית. הכניסה הראשית עוטרה בכתר מוקף עמודים. והמעטפת החיצונית עוטרה בפרטים רבים ומרמזת על העושר האמנותי של פנים בית הכנסת.
כמוזכר, גם בית הכנסת של עיירה זו נהרס על ידי נאצים בליל הבדולח. חלונות ודלתות המבנה נופצו, הריהוט הפנימי הושחת, וספרי תורה, סידורים ופריטי ריהוט הושלכו לרחוב. מתוך מאה וארבע עשר יהודים שחיו בגרספלד ב־1933, ארבעים הצליחו להימלט לא"י או לדרום אפריקה. שלושים וחמשת היהודים שנותרו בגרמניה נרצחו במחנות ההשמדה.
המגרש שבו עמד בית הכנסת נותר ריק. לאחרונה הוצב במקום שלט המספר את תולדות המבנה. על אבן זיכרון ברחוב Judengasse לשעבר מונצחים שמות המשפחות היהודיות מגרספלד וגורלן, ובמקומות שבהם עמדו בתיהן הונחו "אבני נגף" (Stolpersteine) עם שמותיהן.
ווסטנסקסן (שנת בנייה: 1865)
יהודים מוזכרים לראשונה במסמכים של ווסטנסקסן בשנת 1654. למרות שמספר משקי הבית היהודיים היה קטן (שבע משפחות), אוניברסיטת יוליוס בוירצבורג, כבעלת הקרקעות, הקימה כבר בשנת 1683 מבנה לרבנים בנחלותיה באזור ה-Rhön. מבנה זה נועד להבטיח יציבות פנימית בקהילה ולשמש ככלי פיקוח ממשלתי. ב-1717 צוין בכרוניקה של הכנסייה קיומו של "בית ספר ליהודים" (בית כנסת). בשל קרבתו של "בית היהודים" לכנסייה, דרש הכומר להרוס אותו, וב-1747 נבנה בית הכנסת מחדש בסמוך לרחוב הראשי.
כעבור כ־100 שנה, בשנות ה־60 של המאה ה־19, היה הבניין במצב רעוע ונדרש לשיפוץ יסודי או בנייה מחדש. הרב המחוזי, הרב שמואל וורמסר מגרספלד, תיאר בפברואר 1865 את המצב במילים חריפות, וקבע כי בית הכנסת מוזנח באופן בלתי נסבל שאינו מאפשר תפילה. למסקנה דומה הגיעה הרשות המחוזית לאחר סיור במקום במרץ 1865.
חברי ועדת הבנייה של הקהילה הסתייגו מבנייה חדשה עקב היעדר עתודות כספיות (אפילו לשכר המורה לא היה די). ראוי לציין כי בין 1840 ל־1863 היגרו 63 מיהודי ווסטנסקסן לארצות הברית. אף שהמהגרים נמנו לרוב עם עניי הקהילה, עזיבתם גרעה מהכנסות הקהילה. העול הכספי הכבד מנע את הקמתו של מבנה מפואר בן שתי קומות בסגנון המורי, כפי שתכננה רשות הבנייה המלכותית.
בסופו של דבר, נבחרה החלופה של "שיפוץ והרחבה", גם בחלופה זו שולבו אלמנטים מורים וביזנטיים. לפי תוכניות הבנייה מאוגוסט 1865, תוכננו חמישים ושישה מקומות לגברים ועשרים וחמישה מקומות בעזרת הנשים. ארון הקודש תוכנן להיות מוקף עמודים, ולפניו הבימה. עזרת הנשים עוטרה בסרטי קישוט מעץ. הכניסה נקבעה בצד הצפוני. המבנה עמד עם צדו המזרחי צמוד לרחוב הראשי (כיום Rhönstraße), ועל הגמלון התנוססו לוחות הברית באופן בולט לעין. מצפון גבל המבנה בגן ובבית משפחת רדלהיימר, ומדרום בבית משפחת ויינברגר.
תכנית בית הכנסת של ווסטנסקסן תכנית בית הכנסת של ווסטנסקסן
לאחר אישור רשות הבנייה המלכותית באוקטובר 1865, הורה משרד המחוז בגרספלד על ביצוע מיידי. בספטמבר 1866, לאחר עיכובים במימון, נרשם מזכר במשרד המחוזי המציין את השלמת העבודות: "בניית בית הכנסת המדובר מתקדמת בצורה משמחת, וכתוצאה מכך הוא יהפוך למבנה יפה מבפנים ומבחוץ, המתאים לייעודו".
לאחר עליית הנאצים לשלטון, סבל בית הכנסת מהתקפות חוזרות ונשנות מצד ההמון הנאצי המקומי; פנים המבנה חולל וזוהם בצואה. עד 1938 עזבו רוב היהודים את הכפר, והקהילה הציעה את המבנה למכירה, אך ללא הצלחה. בליל הבדולח הוחרב מבנה העץ לחלוטין. הוא לא הוצת בשל הסכנה למבנים הסמוכים, אלא נהרס עד היסוד. משפט, נדיר ביחס למקרי השחתה אחרים באזור, נערך ב־1948, נדונו בו המבצעים למאסר של מספר חודשים. המגרש נותר ריק עד היום, ולאחרונה הונחו "אבני נגף" לזכר התושבים היהודים.
טאן (1880)
יהודים מוזכרים בטאן במסמכי האבירים לבית "פון דר טאן" (von der Tann) מאז 1688. ב-1722 מנתה הקהילה שישה משקי בית, ומספרה הוגבל לעשר משפחות בתקנות 1768. בסוף המאה ה-18 תמך הברון פיליפ פון דר טאן בבקשת הקהילה להקים בית כנסת. המבנה, שעמד בפינת "סמטת היהודים", מילא תפקיד בולט בעיר. ברישומי 1852 צוינה הקהילה כבעלים של בית ספר, בית כנסת ומקווה. במאי 1879 כילתה שריפה ענקית מחצית מהעיר טאן, כולל הרובע היהודי, ו-16 משפחות יהודיות איבדו את רכושן, יחד עם בית הכנסת ובית הספר. שנה לאחר מכן השבעה עשר לספטמבר 1880 כבר עמד בית הכנסת הבנוי, מפות בית הכנסת ותוכניות הבנייה התגלו לראשונה במחקרו של ד"ר הימאוף.
בשנת 1871 היו בעיר מאה שלושים ושלושה תושבים יהודים (11.9% מהאוכלוסייה), וב-1885 עלה מספרם למאה וארבעים (12.8%). כבר שנה לאחר השריפה, בספטמבר 1880, הצליחה הקהילה בסיוע תרומות לחנוך בית כנסת חדש כמבנה עצמאי. המבנה המלבני היה מכוון ממערב למזרח, כשהכניסה במערב. הוא נבנה בסגנון המורי ונחשב לפנינה אדריכלית. החזית עוטרה בשני מגדלים צדדיים שהעניקו לה נופך רנסנסי וסימלו אופטימיות, ומעל הגמלון הוצבו לוחות הברית. הכניסה נעשתה דרך גרם מדרגות רחב ושלוש קשתות. גלריה עם חלונות מעוגלים האירה את עזרת הנשים.
תמונה מאוחרת חושפת את העיצוב הפנימי האמנותי. בתוך גומחה ולה מבואת עמודים ניצב ארון הקודש. אוֹמנוֹת (פילסטרים - עמודים שטוחים לנוי) בעלות כותרות נשאו גמלון, כנראה משיש בהיר. מעליו היה תלוי נר תמיד. עמודי הגומחה היו בעלי כותרות קורינתיות שתמכו בקשת המפרידה בין גומחת ארון הקודש לאולם. על הקשת נכתבו כתובות דתיות. נברשות תקרה האירו את החלל, ולוח זיכרון מימין לארון הקודש הנציח את חללי מלחמת העולם הראשונה.
כמו שאר בתי הכנסת במאמר זה גם בית הכנסת בטאן נפל קורבן לטרור בנובמבר 1938. אנשי SA (חלקם מקומיים בהנהגת ראש העיר בוט וחלקם זרים) פרצו לבתים, היכו יהודים וריכזו אותם במרתף. המורה אוקוליקה היה היחיד שהצליח להימלט. לאחר מכן פנו הפורעים לבית הכנסת, פרצו אליו וניסו להציתו באמצעות קש. מחשש להתפשטות האש לבתים סמוכים, ההצתה נמנעה, אך ההמון הרס את תכולת המבנה ואת הגג. ארון הקודש וספרי התורה הושלכו לרחוב; ספר תורה אחד גולגל בביזיון בבוץ לכיוון הכנסייה.
לא נערך דו"ח משטרתי על האירועים ולא התקיים משפט לאחר המלחמה. ב־1991, ביוזמת יוצאי טאן, הוקם אתר הנצחה במקום בית הכנסת. קורט יונגסט מתל אביב דאג להבאת קוביית שיש מישראל שעליה נחרט בעברית ובגרמנית (תהילים ע"ד, ב'): "זכור עדתך קנית קדם", לצד הקדשה לזכר הנרצחים. ב-2018 נוסף לוח עם שמות הנרצחים, וברחבי העיר הונחו "אבני נגף".
בורגהאון (שנת בנייה: 1910)
בסוף המאה ה־19, עם הגירת יהודים מכפרים סמוכים, הפך בית הכנסת הישן (מבנה פאכוורק) לקטן מדי ורעוע. הקהילה החליטה לבנות בית כנסת חדש בסמוך למבנה הקודם.
בית הכנסת החדש נבנה בסגנון המורי והיה מהיפים באזור, כשהוא מצויד כבר בתאורה חשמלית. מידות המבנה הראשי היו 15.64 על 11.30 מטרים. הכניסה הראשית הייתה בחזית הימנית, לצד מדרגות לעזרת הנשים. הוא הכיל מאה וחמישים מקומות, מתוכם כתשעים ושמונה לגברים וחמישים ושניים לנשים.
הצבעים השולטים היו ככל הנראה חום־אדמדם וזהב. הרישומים והתמונות מעידים על עיצוב פנים מפואר ומעודן (פיליגרן). עזרת הנשים נתמכה בעמודים דקים עם כותרות עדינות, והבימה הייתה מעוטרת בעושר. מנורות קנדלברה ונברשת חשמלית מפוארת האירו את ארון הקודש, שעוצב כהיכל מקדש והדגיש את חשיבותו. לפניו ניצבו שתי מנורות שבעה קנים. ארון הקודש וחלון המזרח הובלטו באמצעות גומחה נפרדת שעוצבה כחלון מורי, שחלקו העליון המעוגל התמזג עם החלון הפונה מזרחה.
תמונת תצפית ממגדל הכנסייה, בית הכנסת נמצא בקצה השמאלי של התמונה בית הכנסת בורגהאון חזית צידית, בית הכנסת בורגהאון
החלונות עוטרו בחלונות מַשׂכּית (ויטראז'ים) צבעוניים. בקשתות הגבוהות שובצו מגני דוד, ותחתם זכוכית במבנה מעוינים צפוף שהקשה על הצצה מבחוץ אך אפשר כניסת אור יום טבעי רב. דגם מוקטן במוזיאון קונרד זוסה בהונפלד ממחיש את הדר המבנה.
יחד עם בית הספר, המקווה ובית הקברות הסמוך, נוצר בבורגהאון מתחם דתי וחברתי שהקרין גאווה והדר בסגנון האדריכלות המורית. עדות לרווחת הקהילה ניתן למצוא בגביע תרומות ("קופת צדקה") מכסף שנתרם ב־1910, גם הוא בסגנון המורי. הגביע הוחזר לבורגהאון ביוזמת החוקרת אליזבת שטרנברג־זיברט ומוצג כיום במוזיאון "Haus Hölzerkopf". בעת בניית בית הכנסת חיו בעיירה מאה שישים ושלושה יהודים (13% מהאוכלוסייה); ב-1933 נותרו מאה ושנים עשר.
גביע תרומות פנים בית הכנסת
לאחר עליית הנאצים, סבלו יהודי בורגהאון מדיכוי, ניפוץ חלונות והרס רכוש (מרץ 1933). בליל הבדולח הוצת בית הכנסת. רבים ניסו להימלט לערים גדולות או לחו"ל, אך שמונים וארבעה מתוך מאה ושנים עשר היהודים (נכון ל־1933) נרצחו בשואה. ניצולים הקימו אבן זיכרון ב־1968, והקהילה הציבה לוח זיכרון ב-1994. מאז 2011 מונחות "אבני נגף" ברחבי העיירה, וסיור וירטואלי ("שביל הזיכרון") נגיש באמצעות קוד QR.
בתי הכנסיות שהוקמו בהשראת סגנונות עיצוביים מן המזרח היוו סימן ההיכר של הקהילות היהודיות בפולדה וסביבותיה. הם נתנו ביטוי פומבי לביטחון של יהודי האזור במהלך האמנציפציה וההשתלבות החברתית, הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של יהודי גרמניה, במיוחד במחצית השנייה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה-20. בנייה בסגנון העשיר היה כמעין ייצוג של היהדות והיותה חלק מן החברה והנוף בגרמניה. צורות הופעה נוספות של האמנציפציה היהודית היו בתי הכלבו של הסוחרים היהודים עם היצע הסחורות הרחב שלהם, כמו גם מבני בתי הספר ובתי הקברות, להן מצבות בעלות מוטיבים אומנותיים.
הריסת בתי הכנסת וחילול בתי הקברות במהלך הפוגרומים של נובמבר 1938 במקומות אלו היוו השמדה חזותית של המקומיות היהדות. ולמעשה התחלת רצח העם היהודי בגרמניה, אירופה ושטחי הכיבוש הנאצים. התיעוד הנוכחי תורם לכך, שהתרבות היהודית באזור פולדה לא תיפול לתהום הנשייה.
אני אסיר תודה לתנועת הצבי ולטל עטייה, על שהם נותנים לי עם תיעוד זה את ההזדמנות להרים לכך תרומה.
תורגם מגרמנית באמצעים דיגיטליים | עריכה: טל עטייה ואילון לנדמן
תגובות